כל פעם שאני אומרת לאמא שלי שאני מנקה, היא שואלת למה אני עדיין עושה את זה בעצמי. "את עובדת כל כך קשה, את יכולה להרשות לעצמך".
אבל כסף הוא לא העניין. אני מנקה כי זה חיוני לWell being - שלי. וגם להתפתחות המקצועית שלי. איך? טוב ששאלתם.
הגעתי לשלב בעסק שכמעט כל דבר שאני עושה במהלך היום הוא קשה. קשה הכוונה שאני צריכה להתאמץ. ממש. לחרוק שיניים אפילו. שאני צריכה להביא את עצמי לדברים, הם כבר לא באים לי לבד. שאני עושה הרבה דברים שאני לא בהכרח נהנית מהם. אני גם לא בהכרח טובה בהם. ויותר מהכל, אני לא בהכרח מצליחה בהם.
זה החיים של הגדולים, ברור לי. לשחות בעמוקים זה כבר לא שכשוך בשכשוכית. בולעים מים. בועטים עם הרגליים. יוצאים מכל אזור נוחות אפשרי. במידה מסוימת יש פחות כיף, ויותר אושר. שזה כיף בטווח הארוך. כי בקצר, יש פחות "וי" ברשימה. והמוח לא מקבל את הדינג דינג הזה של הדופמין כשהשלמנו פעולה בהצלחה. פיזרתי הכל אל האאוטסורסינג ולא נשארה לי שום משימה כזו שאפשר "לעוף" עליה במן זרימה כזו. ב-"Flow".
Flow זה המצב הפסיכולוגי הכי נפלא בטבע. זה סיפוק שנובע מעשייה. זו סאטלה של ביצועים. זו אורגזמה תעסוקתית. וכמו אורגמה גם היא מקושרת טוב טוב לאושר ולרווחה נפשית: זה הדבר הזה שקורה לכם שאתם ככ מרוכזים ששכחתם לאכול והעולם עניין לכם את התחת. הזמן עף לכם ויום הרגיש כמו שניה, באפס מאמץ. הייתם 100% בכאן ועכשיו. איבדתם את עצמכם. בקטע טוב. הפרופסור לפסיכולוגיה חיו
בית צ'יקסנטמיהיי הגדיר פלואו כחוויה של השתתפות אקטיבית בחוויית החיים שלנו.
אז אני מנקה. כי זו כבשת הרש שלי. עושה פאנלים ועפה באוויר. מפעילה מכונה כביסה ומתמלאת אושר. לאמא שלי זה נראה מיותר, אבל אני אומרת לכם, זה הכרחי. למה? פשוט כי אני ב-Flow, ואין לי מספיק מזה. אני בקפיצת גדילה. כואבים לי כל השרירים וצומחות לי שיניים ואני רוצה רגע של פעם. כשרק ארזתי ערכות בשקיות וחשבתי שאני אבו עלי. אז תביאו להסניף קצת אקונומיקה למוח. הדופמין שלי עולההה כשאני מנקה כי מתקיימים כל התנאים של הפלואו:
1. אני מייצרת השפעה– לוקחת משהו ומעבירה אותו למצב חדש, ממלוכלך נקי. וזה גורם לי מלא סיפוק.
2. אני בתחושת שליטה- שקועה בניקיון ללא מאמץ, עושה את זה בצורה מושלמת ויכולה להיות גאה בעצמי.
3. אני נהנית מזה– אני שמה מוזיקה, רוקדת, לא שמה לב שהזמן עובר. ובסוף יש תוצאה. וכיף לי. במובן הכי טהור ופשוט של המילה.
קשה להנדס פלואו. אלה רגעים מיוחדים, נדירים, מי שזוכה בהם הוא העשיר באדם. אז כשמגיע רגע כזה – אל תתנו לו ללכת. תהנו ממנו כל עוד הוא נשאר. תודו שבא לכם לנקות עכשיו.