שבוע שעבר היה #שבוע_הנערה_הישראלית .
פנו אלי בבקשה להשתתף בפאנל המרצות וברור שאמרתי כן, בלי לחשוב פעמיים.
רק אחר כך, כשהייתי צריכה לחשוב מה אספר לאותן נערות, לאותם נערים בכיתה ט', שיושבים ממש במקום בו ישבתי אני לפני 15 שנה, יצאתי למסע עם אותה נעה הילדה.
הרי אני, מבחינתי שלשום סיימתי י"ב, אתמול השתחררתי מהצבא, ועדיין מחכה להמשך של דרום אמריקה - ואיך ייתכן שאני באה להרצות בחטיבת הביניים שלי בכפר סבא כאישה. ועוד "אישה מעוררת השראה" (אמאלה).
הזמינו אותי לדבר על Ask Q, העסק שלי, אבל האמת שלא היה לי מושג מה אני עומדת לומר. ולמרות שהכנתי הכל, כנראה שלא באמת ידעתי עד שנכנסתי לכיתה והסתכלתי לנערות והנערים האלו ממש לתוך העיניים. עד שלא זיהיתי בהם את עצמי, אי שם, לפני כמעט שני עשורים.
וישר ראיתי. מי מפחד. ומי רעב. ומי חולם. ומי עייף. ומי כבר עומד להתייאש. והכי חיפשתי את הנעה של השכבה. ילדה קצת כבדה, קצת עמוקה מדי, מורכבת לגילה. שמצד אחד רוצה להיות כמו כולם, ומצד שני לא יכולה, כי היא נולדה עם איזה מבט כזה שרואה הכל מהצד. ורציתי לעשות הכל כדי לגרום לה להאמין. ולגרום לה להרגיש פחות לבד.
המשימה שלי היתה לגרום להם להאמין. שהדרך ממש לא קלה אבל היא אפשרית, וגם אם עכשיו היא נראית הכי רחוקה- לפעמים בין הלפני לאחרי יש בדיוק חצי דקה. להאמין שכל הטוב עוד לפניהם. שאחרי החבורות והמקובלות והחרמות והתלבושת האחידה, יש עולם שלם שמחכה. רק להם. שהם לא צריכים לכבוש אותו. הם חייבים.
עם קצת פחות הורמונים אבל הרבה יותר חכמה, חזרתי לחטיבת הביניים בה למדתי, לדבר על השראה.
נשמע מבוגר רצח אבל אני התרגשתי כמו ילדה.
נזכרתי עד כמה זה מבלבל, עד כמה זה מפחיד. לא אינטואיטיבי לפעמים, לשבת יום שלם על כיסא ולהקשיב למורים. לצאת מהפסקה, קצת מפחדת, קצת אבודה. וזכרתי גם עד כמה משמעותי היה שפתאום נכנסות לכיתה פנים חדשות. וכמה נעה הקטנה היתה מחכה, שאולי מישהו ייתן לה קצה של חוט, משהו שייתן לה רעיון, אולי אפילו השראה. דמות להתחבר אליה. לשאת אליה עיניים. ואחר כך - לצאת לדרך בעצמה.
סיפרתי כמיטב יכולתי, על העסק, על הצלחה, על פחד מכישלון וגם על אומץ. אבל הכי היה חשוב לי שידעו, שהזמן, הזמן לא מחכה לאף אחד. שהם ימצמצו ופתאום 30. וכשהם יגיעו לכאן לדבר עם הילדים שלי, על הסטארטאפ שלהם, עוד כמה שנים- זה יראה להם כאילו זה היה אתמול, שבאה איזו אישה צעירה, שטוענת שהיתה מחזור ה' בחטיבה, וביקשה מהם להעריך את הזמן. גם את התקופה הנוראית הזו שנקראת חטיבת ביניים.
רציתי שידעו שכדאי לחלום, כבר מעכשיו. שידעו שהייאוש שמגיע בסמוך לחלום, הוא שם רק כדי לסנן את הטובים ביותר. אבל שאם הם יעברו את המשוכה הזו, יום אחד החלום שלהם יהפוך למציאות, ויזמינו אותם לדבר על השראה, והם קצת יתעצבו בינם לבין עצמם שלא היו יותר נחמדים לילד הזה, הקטן, או הילדה. יצטערו שלא האמינו בהם מספיק.
אז שיאמינו.
