פעם הייתי מסתובבת בעולם עם כפפות. לפעמים כפפות איגרוף, כדי להדוף כל כאב שמגיע אלי. הייתי מתאגרפת עם כל דבר שהפחיד אותי, למרות שלפעמים הוא בא לספר לי סיפור כל כך חשוב על עצמי.
לפעמים היו אלה כפפות של מטבח, כאלה ששמים לפני שמוציאים תבנית חמה מהתנור. הייתי לובשת אותן כדי לווסת את התחושה. שלא ישרוף אותי החום, שלא יישארו לי סימנים. אבל כשלא מרגישים שורף, לא מרגישים גם חום נעים. לא יודעים ממה להיזהר, ממי להתרחק, מה מסוכן ומה פחות. עם כפפות אנחנו פשוט לא לומדים, לא בודקים גבולות.
עד לפני לא הרבה זמן התנהלתי בעולם הזה עם כפפות. לא נגעתי בכלום, ולא נתתי לשום דבר לגעת בי. רוב הזמן לא כאב לי, אבל לכל יום היה גוון אפור, ולא היה שום דבר שממש שווה לזכור.
נוגעת-לא נוגעת, איך אפשר לדעת? כשאי אפשר לתת פרשנות, כמעט הכל מאבד משמעות. עד שבאיזשהו שלב את מרגישה מנותקת: כל דבר שמגיע – הוא טוב או רע? איך אפשר להיות בטוחה בלי תחושה עםיד שלא ברור אם היא מושטת או קפוצה.
עד שהחלטתי להסיר את הכפפות. הייתי יכולה להיות עכשיו על האיילון בפקקים, בדרך חזרה מהמשרד בפתח תקווה ולחפש חניה, אבל התמזל מזלי ואני באירופה, שותה קפוצ'ינו קרמל ויכולה לעבוד מכל מקום שאני רוצה. אז קיבלתי החלטה לוותר על הסטריליות, להפשיל שרוולים. רק למי שיש יד מושטת, החיים אשכרה נותנים. אז לפעמים זה כואב, כואב אחושילינג, ואני רוצה להכניס את הידיים לכיסים ולעולם לא להוציא שוב. אבל נגד כל אינסטינקט אני חוזרת, עם עוד איזו צלקת כבוד, פותחת 5 אצבעות לרווחה: תביאו עוד.
תביאו עוד מהרותחין ומהצוננים, מהנעים והדוקר. יש לי סיבוב אחד בעולם הזה והוא לא עומד להיות פושר. מי שלא מילא כרטיס שלא יבכה שאף פעם לא זוכה בלוטו, ומי שרוצה לטפס הכי גבוה שלא יישאר באוטו.
אז אני יוצאת לעולם ומתגברת על הפחד המשתק מלהיות לבד, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. אף אחד לא מנווט אותי, אף אחד לא מקבל עבורי החלטות. זו רק אני במדינה זרה, עם לפטופ וטרולי וידיים פתוחות. אפס חוש כיוון, חבילת גלישה ודרכון, ואני מתה מפחד אבל הוא הגוגל מפס הכי טוב, כי הוא מסמן לי שאני בדיוק במקום הנכון.
הפעם אני משאירה את הכפפות בבית וכל מה שיבוא אני רוצה לתפוס חזק ולתת ביס מפחיד, לא להשאיר כלום בצלחת. זה יהיה נורא ונפלא, ושורט ומוגלה, אבל אני מוכנה להתגלש על החיים האלה. ומוכנה גם ליפול על התחת.
העולם נותן לי, רק טיפשה לא תהיה מוכנה לקחת.
