כסף אף פעם לא עניין אותי.
כלומר. הוא לא היה "עניין". לפחות לא בתפיסה שלי.
לא רדפתי אחרי כסף, אולי באופן קצת פריבילגי, כי למזלי לא גדלתי בבית שהיה חסר בו.
ועדיין, השיעור הראשון שלי על כסף היה כשהייתי בכיתה ב'.
בימי שישי (ורק אז) ההורים שלי היו נותנים לי 10 ש"ח לקנות לעצמי משהו שאני רוצה במכולת שמול בית הספר.
זוכרים את הסוכרייה שמחליפה צבעים? היא עלתה 4 ₪ בסך הכל אבל היו כל כך הרבה ילדים ואני נדחקתי בין כולם ולא קיבלתי את העודף בחזרה. לא נורא, אמרתי לעצמי, רק 6 שקלים. וחזרתי הביתה עם סוכריה ובלי עודף.
בבית אבא שאל כמה עלתה הסוכריה. אמרתי שארבעה שקלים. מתמטיקה פשוטה. איפה העודף? היו מלא ילדים ודחיפות ולא היה לי כוח לחכות אז הלכתי, אמרתי לו, בתמימות, לא מבינה מה הסיפור.
הוא כעס מאד, ואמר לי משפט שלא שכחתי עד היום: הכסף של אמא ושלי לא גדל על העצים, אנחנו עובדים בשבילו קשה מאד. ואת תלכי לשם ביום ראשון, ותבקשי את העודף שמגיע לך.
וככה עשיתי. מתה ממבוכה. ביקשתי מהמוכר את הכסף. וזו היתה הפעם הראשונה שלמדתי שלכסף יש ערך. בדרך הקשה. אבל עדיף מוקדם (נראה לי).
גדלתי עם תפיסה בריאה לגבי כסף. לדעתי לפחות. אף פעם לא הרגשתי אנאלית לגביו ומצד שני, אחרי סיפור המכולת הבנתי היטב שיש לו משמעות, ותמיד, עוד לפני שהתחלתי להרוויח אותו בזיעת אפי, לא הקלתי ראש.
בתור אדם בוגר אף פעם לא עשיתי בחירות שמונעות מכסף. לא בטיולים, לא בלימודים, לא בקריירה. בטח לא בזוגיות. מעולם לא התחברתי לאנשים על בסיס כסף. גם את זה למדתי בבית אגב. כסף הוא אמצעי, לא מטרה.
עד לפני כמה חודשים הוא היה כזה לפחות. עבדתי בעבודה שאני אוהבת, כן עבור כסף, אבל בעיקר עבורי.
היחסים עם כסף היו של שלום שלום, פעם בחודש, נכנס, יוצא, זהו.
התעסקתי באנשים, בתהליכים. לא במספרים. אבל מאז שיש לי עסק, כל היחסים האלה עלו שלב.
משלום שלום, עברנו לגור ביחד. ישנים באותה מיטה, מתעוררים מחובקים או בריב, לא נרדמים ממחשבות, אין לאן לברוח. כמו זוג בקורונה.
ואני לא רגילה. כל כך לא. אבל פתאום הכל סביבו. כמה מכרתי, כמה הכנסתי, כמה הוצאתי וכמה הרווחתי, ומי עוד לא שילם לי ולמי אני חייבת. בחיים שלי לא התעסקתי בצורה כל כך אינטנסיבית בכסף. בצורה שהיא כל כך לא אני.
פתאום שמתי לב שבימים שאני מוכרת פחות אני נלחצת. נלחצת זו כנראה מילה עדינה. אני עצבנית. אני ממורמרת. אני מאבדת את זה.
הכי נוח לחשוב שזה כסף, אבל באיזשהו שלב עצרתי ושאלתי את עצמי: מה באמת כואב לך?
הרי ברחוב את לא תישני, אז מה באמת הבעיה, נועה?
ואז הבנתי שכסף, זו רק מילת קוד. זו רק מטאפורה למשהו אחר. משהו עם די אן איי, עם ייצוג משמעותי בתפיסה שלי.
עבורי כסף מסמל הצלחה. ככה כמו שזה. אם אני מצליחנית - יהיה לי הרבה, ואם לא שמעתי כל היום צ'ינג צ'ינג בלינג בליג, זה אומר שאני פשוט – נכשלת.
וכישלון, הוא לגמרי עניין אצלי.
אצל כל אחד מאיתנו כסף אומר משהו. אצל אחד זה יהיה כוח. אצל השני כבוד. אצל השלישית ביטחון. אולי בכלל תחושת מסוגלות. עצמאות?
אבל כסף, הוא אף פעם לא רק כסף. הוא רעיון, הוא דימוי לדבר עמוק יותר: כשהבוס לא מעלה לנו את המשכורת, לרובנו זה בלתי נסבל לא כי אנחנו מפחדים להיות במינוס בבנק. רובנו פשוט נעלבים. או מרגישים חוסר הוגנות. או חוסר הערכה. או נחיתות ביחס לחברים שלנו שמרוויחים יותר.
כשהבנתי מה הכסף מסמל עבורי התחלתי עם עצמי שיחה אחרת. שיחה על הפחד מכישלון. לא הפחד מעוני, לא גולדיגריות, לא גרידיות. הכסף לכשעצמו מעניין לי את התחת. פניתי לאותה הילדה, זו שבתוכי, שכל כך רוצה להצליח. אותה אחת שאבא ואמא שלה עבדו קשה כדי להרוויח, והיום גם היא עובדת, קשה מאד, והיא פשוט רוצה הוכחה שלא לחינם. שהיא מצליחה.
אז ברוח חודש נובמבר והמבצעים, אני מזמינה אתכם לבחון את העמדות שלכם בקשר לכסף.
לשאול את עצמכם: איך ההנחות משפיעות עליכם?
מה עושה לכם לקנות? מה עושה לכם לא לקנות?
מה מבצעים גורמים לכם להרגיש? איפה הם מפעילים אתכם?
ומאיזה מקום זה בא? מה כסף מייצג אצלכם? ועל אלו כפתורים הוא לוחץ?
זכרו שהכסף שלכם, הוא רוב הזמן מספר שרואים על מסך. הוא בעצם רק רעיון. שאיתו אפשר לעשות דברים.
וכל המחשבות, הרגשות והתפיסות שלכם לגביו – הם השתקפות של משהו אחר, עמוק יותר, יסודי יותר בתוככם.
להבין מהן יכול לשחרר אתכם בהרבה מובנים, אם תרצו גם להביא אתכם לשפע.
אבל בעיקר בעיקר - לשחרר. ולטפל במה שבאמת צריך לטפל.
מאחלת לכם לצרוך נכון, מהסיבות הנכונות ובצורה הנכונה.
ואם עוד אין לכם Ask Q - זו תקלה חמורה :) 20% הנחה באתר ומשלוח חינם - מבטיחה שזו צרכנות חכמה!