הטקסט הזה עומד לי על קצות האצבעות כבר הרבה זמן. ואני מרגישה שעכשיו זה זמן טוב להניח על המקלדת. אז רווקים, רווקות, התפקדו. לא רווקים.ות? תתפקדו גם. זה גם בשבילכם.
רוב הזמן העסק שלי מדגמן זוגיות. של אחרים. כבר שנה שאני הנדס און על לייצר לאחרים את הרגעים הזוגיים שלהם. אני אומנית לאינטימיות, כל שאלה שלי בעבודת יד לעיצוב יחסים. ואני נהנית מזה, אוי כמה שאני נהנית. כמו שאמא שבדיוק קנתה כרטיסייה לשומרי משקל נהנית לראות את הילדים שלה אוכלים. טורפים. אני חושבת שהשתמשתי בדימוי הזה פעם אבל תשמעו, הוא באמת כל כך מדויק.
אבל הפעם אני לא הנושא. אני רק חלק ממשהו גדול יותר, רחב יותר, שלא מדברים עליו. לא מספיק. בעיניי. אז אני רוצה לדבר, דווקא היום, בואך סילבסטר- על רווקות מאוחרת.
יש לכם חברים רווקים מעל גיל 30? וחברות רווקות? לא המון, נכון? כן, רוב האנשים בזוגיות בגיל הזה, או גרושים, או נוודים דיגיטליים 😉 ואלו שכן, מתי בפעם האחרונה שאלתם אותם.ן, איך זה מרגיש? ומה מפחיד אותם? ואיך הלבד? והמחשבות? ומה הם עושים כשהחרדה עולה, כשהאוויר נגמר?
שלא תבינו לא נכון, אני לא מאשימה. גם לא באתי עם פתרון או חוברת הוראות "איך לדבר עם החברה הרווקה שלי". רק להעלות מודעות לתופעה שהיא מוכרת לא פחות מבעיות פוריות אבל כזו שאף אחד לא מעז לפרמל אותה, כי רווקות זו לא בעיה בריאותית, לא נפשית, לא מוכרת בביטוח לאומי. לצערי, אפילו לא ממש מוכרת בשיח הבין אישי.
היא ה"בעיה" שכולם חושבים אותה אבל לא מדברים עליה. וגם המרכאות האלה רק כדי שלא יאכלו אותי על זה שקראתי לרווקות בעיה. והיא לא חייבת להיות - תכלס, לא מדברת בשם מי שלא מרגיש ככה. אבל היא לפעמים כן. אצל הרבה מאיתנו, הרווקים המאוחרים. ואולי המילה "בעיה" חוטאת לכוונה, אולי מצוקה.
מצוקה כשהיא לא מבחירה. מצוקה למי שרוצה אבל לא מצליח.ה לסיים אותה. כשמגיעה תקופת החתונות, ומי שמתחתן הם החניכים שלך מהצופים. כששוב מגיעים החגים ואת שואלת את עצמך, מה עובר לכולם בראש שגם השנה אני לבד. היא מצוקה כשאת רוצה לטוס לחופשה אבל חברות שלך נוסעות כבר עם ה... סורי, והאמת, כשעוברים את ה-30 גם תכניות לחמישי בערב זה כבר לא דבר שברור מאליו. מצוקה כשאומרים "לא דואגים לך", היא מצוקה כשעל המבט את רואה שכן דואגים לך, והיא מצוקה גם שלא אומרים כלום. זה הכי קשה. מה, זה כל כך נורא, שכולם מפחדים לגעת?
אז בואו נפתח את זה. רווקות מאוחרת. יש כאלה שתמיד פחדו להיות שם, וזה כמו סיוט נעורים שמתגשם. יש שמצאו את עצמם שם בהפתעה. אבל כל מי שבמועדון יודע.ת: זה לא פשוט. אני הפכתי את כל הימים השנואים בשנה לנקודות שיא של העסק שלי. לא מקבלת ביום האהבה פרחים אבל מתפוצצת על ההזמנות. אבל יש רגעים שזה צובט. ולמרות שאת כל כך בטוחה בעצמך – זה יכול להיות כל כך, כל כך מפחיד.
אתם כבר יודעים מה אני חושבת שהכי חשוב: לשאול.
אז נכון שאולי לא תוכלו "לעזור". אבל לא תמיד צריך לעזור, או להגיד משהו חכם. לא צריך לשאול ביעני קלילות, נו אז מה עם חיי האהבה שלך, ולא צריך בדרמטיות, "חשבת כבר מה לעשות עם זה?" לא צריך להטיף –פשוט תורידי אפליקציה, וגם לא צריך לייפות עם יציאות כמו- תאמיני לי עדיף בלי, זה כזה כאב ראש, או: איזה כיף לך שאת יכולה לעשות מה שאת רוצה!! (גם את.ה יכול.ה, רווקים תמיד אפשר להיות😊)
ויכול להיות שגם תפגשו פצע כואב, ומבט של מישהו שדרכו לו על יבלת. זה לא אומר שצריך לוותר. אפשר פשוט להתייחס כמו שזה. לפעמים מסובך, לפעמים קז'ואלי. לזכור שזה רגיש, רגיש כמו שמישהו מנסה למצוא עבודה ולא עובר אף ראיון, או כמו שזוג מנסה להיכנס הרבה זמן להיריון. אבל רגיש לא אומר שצריך ללכת מסביב. אפשר גם פשוט להקשיב.
Comments