על עצמאות

השנה היא 2011. יום העצמאות. אני חיילת בצה"ל, קצינה בצנחנים. כולם יוצאים הביתה לחופש, וגם אני לכאורה.

אבל אז אחד המפקדים מחליט שאנחנו צריכים לחזור, לא לבסיס, אלא לגבעת התחמושת. החטיבה שלנו החליטה להפעיל שם תערוכת נשקים לקהל הרחב. יום כיף. ב7:00 בבוקר. רק שאין תחבורה ציבורית בחג ואין לי איך להגיע. תשני בבית החייל בירושלים, ממש לא מעניין אותי שאין לך איך להגיע. בית החייל בתחת שלי, אני חושבת בראש. נושכת שפתיים. ובולעת את הרוק ממש ממש חזק.

אני לא זוכרת הרבה מהלילה לפני. זוכרת שאני לא הולכת לעל האש המסורתי של הקמ"ד שלי כמו בכל שנה. זוכרת שאני צועקת, בוכה, זוכרת שההורים שלי לא יודעים מה לעשות. זוכרת שאני נוסעת לישון אצל מור במכבים כשהיא בכלל לא בבית, נכנסת למיטה שלה עם עיניים נפוחות ובבוקר נעלמת לפני שהיא מתעוררת.

תמיד הייתי בן אדם של מסגרות, ככה לפחות חשבתי. במסגרות אני פורחת. אני אחת שצריכה שיגדירו לה. רציתי קריירה צבאית, הייתי בטוחה בזה. עד שהגעתי לצנחנים.

קיבלתי את השיבוץ הכי טוב בהשלמה שלי, בפער. חשבתי שאני באה לתפקיד חיי. דמיינתי מתלה ב67, יפי הבלורית והתואר. בפועל איך לומר, הגעתי לנבחרת התעמלות אמנותית. אלופי הדגלולים והחבלולים, ככה קראנו לזה. צוות תרבות של תהלוכות וטקסים אבל בתכלס לא שונים מאף חטיבת חי"ר אחרת, למרות החצאית והווסאח.

הייתי רגילה לשטויות האלה, ועדיין, אני זוכרת שמשהו בפקודה הזו היה נראה לי לא הגיוני ולא הוגן במיוחד. במהות שלו. להשאיר חיילים שלקחו להם את החג לישון בשק"שים בגבעה, להביא מדריכים מהבית, על כלום. לא כדי לעשות את תפקידם אלא כדי לתפעל מוזיאון נשקים לאזרחים שהחליטו לבלות את יום העצמאות בלצלם את הילד בן ה-4 שלהם יושב ליד מקל"ר (באמא שלכם, לא היה לכם איזה מנגל יותר טוב ללכת אליו?). רק בישראל זה מחרמן הורים לראות על הילדים שלהם על מרכבה במקום על מגלשה.

אני זוכרת תחושה של השפלה בלתי נסבלת. שעושים שימוש ציני בהתנדבות שלי לקצונה לשרת את הגחמות של כמה פלאפלים לקבל אייטם של 30 שניות משהו בחדשות גם במחיר של להפוך אותנו למיצג חילות. לא את זה דמיינתי כשרציתי לשרת את המדינה עוד שנה.

והכי אני זוכרת את החוסר אונים שלקחו לי משהו בסיסי בחופש שלי, לקבל החלטה על עצמי, ושאין לי מה לעשות. ממני תראו וכן תעשו.

היום הזה עוד יצוף בזיכרון שלי הרבה פעמים, ובעוד אני מסדרת את התור של הילדים למרגמה 60, אין לי מושג שברגעים אלה ממש משהו קורה. מתפתחת בי איזו הבנה חדשה שעוד לא נבטה מעל פני השטח. אבל היא עוד תעלה.

עשר שנים לאחר מכן. 1.12.21.

סבתא שלי, ציפור נפשי הולכת לעולמה. אני כבר בת 30, לא אותה ילדה מסכנה בת 20 בגבעת התחמושת מזיעה במדי א', אבל הדבר הבא שיקרה יחזיר אותה ברגע וישנה את חייה בצורה שלא דמיינה.

היום השני לשבעה. השעה 15 בצהריים, אני יושבת ליד אבא שלי על הספה של סבתא בסלון כשהמנהל שלי בעבודה דאז שולח לי הודעת וואטסאפ. הוא משתתף בצערי והכל, אבל מצפה שאגיע מחר לעבודה לסדנה שלי כרגיל. תאשרי.

מי שמכיר אותי יום יומיים יודע ששום סדנה לא הייתי מוכנה להעביר ביום השני של השבעה על סבתי. וגם הוא ידע.

אני מסתכלת על ההודעה שוב ושוב. מדהים איך הגוף זוכר הכל. ובשניה אחת אני חוזרת לאותו יום עצמאות ב2011, בגבעת התחמושת. העיניים שלי מוצפות דמעות, ואני מבינה.

אני רק פונקציה. הם לא רואים אותי. המקום לו אני נותנת את כל מה שיש לי שם עלי פס, ארוך ומצפצף.

העלבןן והכעס שיש לי בפנים מספיק חזקים בשביל לקבל בנקודה הזו החלטה:

זו הפעם האחרונה שמישהו יגיד לי מה לעשות.

אני לא חוזרת לעבודה יום אחרי, אני מתעקשת לשבת את השבעה עד הסוף. אני לא רגילה לא לעשות מה שאומרים לי. וכלום לא קורה. לא מענישים אותי, לא מפטרים אותי. ואני זוכרת את ההבנה הזו שפתאום מתבהרת.

אני לא חייבת כלום. אף פעם לא באמת הייתי. ואני יוצאת מהמטריקס. פשוט ככה. כאילו צבטו אותי וגיליתי שכלום לא אמיתי.

בהודעה הזו על המסך של הטלפון שלי משהו קרה. כאילו זרקו רימון ושחררו את הנצרה. ינואר, פברואר, מרץ, פוצץ.

אבא שלי תמיד אומר שאני צריכה להודות לאותו מנהל על אסקיו. אני מודה לו, ואני מודה למפקדים שלי בצנחנים, ועל כל אחד שתרם את חלקו לרגע הזה שאני מניחה מכתב התפטרות על השולחן, ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים שלי, ומרגישה בפעם הראשונה שאני לא מפחדת מכלום.

4.3.21. יום העצמאות הפרטי שלי.

אני זוכרת שאנשים אמרו לי, חכי עד אחרי פסח, תרוויחי לפחות את הימי חופש. הסתכלתי עליהם בהלם והבנתי שהם לא מבינים. גזרתי את התן ביס כמו לגזור חוגר.

אז יצאתי לאור, אמרו לי שאני אמיצה, אבל הרבה יותר מפחיד להישאר בחושך. אני יוצאת לחופשי. אני לא סתם מתפטרת. וזה שווה הרבה יותר מכמה ימי חופש בתלוש משכורת.

אנשים מחליטים לצאת לעצמאות מכל מיני סיבות. בשבילי להיות עצמאית לא היה חלום ילדות, אף פעם לא חשבתי שיהיה לי עסק. בטח לא חברה. לצאת לעצמאות בשבילי זה להיות האוונרית הבלעדית על המניות של עצמי. זה בראש ובראשונה להיות בכל רגע נתון הבעלים היחידה על החופש הבסיסי שלי, לחשוב, להפעיל שיקול לדעת ולקבל החלטות רק, אבל רק על פי ראות עיני.

זה האחריות הבלעדית שלי על הזמן שלי. על ההתפתחות שלי. על מה חשוב ומה פחות. על הפרנסה שלי. זו הידיעה שאני לא עומדת לקבל טלפון או הודעה עם משימה שאני לא מעוניינת לבצע. זו ההבטחה שלעולם לא אצטרך לקבל הוראות ממישהו שאני לא מעריכה. ובטח לא לתת לתת אותן לאחרים. שלא אפגש באף תקרה ושלא תקוצץ לי בטעות אפילו לא קצה הכנף.

כשאת יודעת את זה, לא מעניין אותך מע"מ ולא ביטוח לאומי. אני עשירה ולא מכסף, אני מבוטחת, וזה שלי.

פעם חשבתי שאני חייבת מסגרת. היום אני יודעת שכל עוד המפתחות אצלי, רק אני נוהגת. בעליות, בירידות, בנצחונות, בטעויות. הכל עלי. זו העצמאות הפרטית שלי, וזו הנסיעה של חיי.

יום עצמאות שמח!