למי קראת מתחזה?

הוא יבוא אלייך בדיוק כשאת חוגגת וילחש לך באוזן: חכי חכי.תיהני עכשיו, אנחנו נתראה בבית. כשלא תהיי מוקפת באנשים, אהובה, במרכז, נראה כמה חזקה תהיי. והחיוך נמחק, וקור חוסם לך את הנשימה. למה את תמיד כזאת תמימה?

בכל פעם שמישהו יחמיא לך הוא יצבוט לך את הבטן ויגיד, נראית טוב? בואי. הוא מחמיא לך רק כי את עם בגדים, הוא לא ראה אותך בבוקר, כשהחלפת למכנס גומי כי הג'ינס לחץ לך בכפלים.

הוא יהיה שם כשתקבלי טלפון עם הצעה עסקית שחיכית לה, ורגע אחרי שידלקו לך העיניים הוא יזכיר, "בסדר אפשר לחשוב,

מה את מתרגשת, כל המתחרים שלך כבר היו שם לפנייך, לך הציעו אחרונה". ויכבה אותך, במאית השנייה.

כשיהיה לך יום טוב הוא יבוא אלייך מאחורה, ייצמד אלייך, "עוד שניה זה נגמר. עוד שניה" יגיד לך, יגרום לכל כולך להתכווץ. להידרך. אם חשבת לסיים מוקדם היום, תחשבי שוב. את הרי לא מאלה שיכולים להרשות לעצמם, ואם היה לך כל כך הרבה מזל כדאי שתתחילי לעבוד קשה, כי יש לך הרבה מה להסתיר, וממש בעוד רגע האור יידלק והמסכה תיקרע.

הלקוחות שלך יגלו שאת לא באמת כזאת מוכשרת. העוקבים שלך יגלו שבלי הפילטר הפתטי שלך את די מכוערת. האנשים מהתיכון שעפים עלייך וחושבים שאת סופר טאלנט, יגלו כמה את מפחדת, ובבקשה, בבקשה רק שאף אחד לא יעלה פוסט וישאל על המשחק, כי זה בטח מקרי שעד היום כל מי שהגיב רק פרגן. עוד מעט כל המתלוננים יצאו ואת תישברי, הוא מתריע. את הרי אלרגית לכישלונות. תחרותית עד כדי ויתור על כל מה שלא קוצר עבורך ניצחונות. את לא בנויה לזה ובקיצור, תתחילי להגיש קו"ח.

ואז מגיע הרגע שלו. יום חלש ויומיים ושבוע, וכל נבואות הזעם מתגשמות. והוא מחייך חיוך ג'וקר: אמרתי לך.

סוף סוף, האמת נחשפה. ואת אפילו מרגישה קצת הקלה. כי כל ההצלחה הזו לא לגמרי ירדה לך בגרון, ועכשיו כשאת מרגישה שאולי נכשלת, זה מסתדר הרבה יותר. לא צריך לדאוג, לא צריך לשקר. והצל הזה שלך, אולי לא היה כזה אויב, אולי בכלל חבר. זה שגילה לך שיש לך משהו בשיניים כשלא היה אף אחד אחר.

ואולי זו בכלל היא. תסמונת. תסמונת המתחזה. זו שרוב הזמן את מסננת את השיחות שלה, אבל כשאת הולכת לבד ברחוב היא תופסת אותך ומושכת לשיחים. דוחפת לך ספקות עם מזרק לתוך הורידים. היא לא תיתן לך לעוף על עצמך כי היא מזכירה כמה כואב להתרסק, היא משתקת אותך בכל פעם שאת רוצה לומר: שלי!!! ודוחפת לך לצלע מרפק.

"מה שלך? זה במקרה, כבר 31 שנים של צירופי מקרים, גברת. הרבה מזל היה לך, בלימודים ובקריירה, ובמשחק שהוצאת בדיוק בזמן הנכון, היה טראפיק טוב וטיימינג של אחד למיליון.

אבל הגלגל מסתובב ולשקר אין רגליים. אז תנחתי חמודה, לפני שתישארי עם חלומות שבורים וחיקוי של כנפיים".

די כבר, את רוצה לומר לה, תעזבי אותי. בסדר, הבנתי, צדקת, אני אשחרר. ורגע לפני שהיא מחתימה אותך ויתור, ממש כמו אורסולה בבת הים הקטנה, פתאום מגיע קול אחר.

"רגע רגע, עצרי סוסים. למה את מאמינה לה בכזאת קלות? הוא שואל בשיא הרצינות. אני לא מבקש ממך לדמיין, אני רק מבקש שתתרכזי במציאות. כמה אפשר לאסוף הוכחות? ואיך בחורה חכמה כמוך יכולה להתעלם באופן כל כך בוטה מהעובדות. הרי את בוגרת של לא קורס אחד בסטטיסטיקה ולא שניים, ואת יודעת שצירופי מקרים לא יכולים להיות תמיד לטובתך, במשך 31 שנים, כמעט 32. אז תתאפסי ותחזרי לעבודה. מה זה שבוע אחד קשה אחרי כמעט שנה של הצלחה?"

ואני מסתכלת עליה, על תסמונת המתחזה. ואחר כך מסתכלת עליו, הקול האחרון. נראה לי שקוראים לו "ביטחון". ומנסה להבין מה בדיה ומי הנכון. ובזמן שהתלבטתי, כבר פתחתי עוד מייל, סימנתי וי על עוד משימה.

ואני מבינה שמדי פעם היא תעשה ביקור פתע ואני אצטרך להזמין אותה לשבת לקפה. היא בסך הכל רוצה לבדוק שההשקעה שלי משתלמת ושאני מתנהגת יפה. והביטחון, הוא סקסי בטירוף אבל גם הוא לא בנוי להתחייב. משקיע שקט, לא רוצה להתערב. מפחד שאקשר אז מרים טלפון בערך אחת לרבעון, 4 פעמים בשנה. אבל כשתסמונת כבר מתעללת בי, הוא בסוף מופיע, גם אם כמעט באיחור, בדיוק על השנייה.

ואני של שניהם. שבויה. אני מבינה שככל שאעוף גבוה, רחוק, מהר, היא תהיה בכל פינה ואפגוש אותה יותר. ואני נושמת עמוק ויודעת, היא מטרידה את כולם, לא רק אותי. אז שמתי לעצמי תזכורת לביקור הבא שלה: תצבטי לי את הבטן. כי הכל, כולל היא, שלי.