top of page
חיפוש

כמה מילים על עצמאות.. ביום העצמאות :)

כשיצאתי לעצמאות היה לי ברור שקל זה לא יהיה. וזה באמת לא. אבל לא במובנים שחשבתי.


חשבתי על סקיילביליות, על איך ממשיכים למכור משחק שאלות לכל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה זמן. וצדקתי, סקיילביליות היא באמת הדרמה המרכזית של העצמאות. אבל לא של העסק. לא של אסקיו. אלא שלי.


כשפחדתי משחיקה, לא דמיינתי שהמכר הוא לא הדבר שצריך לדאוג לו. אלא השחיקה של המוצר האמיתי בעסק הזה- וזו אני. לקום כל בוקר ולגרש את כל המחשבות שמעכבות אותי. את כל האמונות שמגבילות אותי. רציתי שאף אחד לא יגיד לי מה לעשות ואיך לחשוב – וקיבלתי בדיוק את מה שביקשתי.


אבל כשאף אחד לא אומר, זה אומר שנשארתי רק אני. משיטה את הספינה לבדי. אני הרב חובל והקברניט. אני זו שמנווטת ואני שחותרת, אני הספן ואני האהובה, וגם המגדלור. ואני זו שצריכה לחזור לחוף מבטחים כשנקלעתי לחור שחור. והים סוער, והרוח מנשבת. והעצמאות הזו היא מסע מופלא, אבל היא גם מאד מאד לא קלה.


אני חוקרת את העצמאות בשנתיים האחרונות לאורכה ולרוחבה. אני מספרת לכם לא מעט, על רגעים שאני מרגישה כמו מגלת ארצות. ועל הרגעים שאני מרגישה טיטאניק שעוד רגע טובע.


עצמאות זה להרחיב את סקאלת הרגשות. זה להגביר את הווליום, זה לעמוד בלי מתווכים מול המציאות, כל הזמן, אם את רוצה ואם לא. זה החופש הכי גדול בעולם ובאותה מידה גם הכלא הכי גדול. זה דורש חוסן. ניהול רגשות. אומץ. זה דורש ממך להיות ריאלית, וגם להיות רומנטיקנית חסרת תקנה. את צריכה להגיד לעצמך יאללה. וצריכה להגיד לעצמך סטופ. את צריכה לנגב לעצמך את הדמעות, ולהרים עם עצמך צ'ירז כשמגיע לך לחגוג הצלחה. את בעיקר כל הזמן צריכה. להפסיק להאשים, לקחת אחריות. לא לשחרר, כן לשחרר, לקחת את עצמך ברצינות. אבל גם בקלות.


אם אני מסתכלת לאחור מי הייתי לפני שנה. לפני שנתיים. אם הייתי צריכה לבחור דבר אחד שעצמאות דורשת ממך – זו היכולת לסמוך על עצמך.


לסמוך שאת יודעת. לעצום עיניים, ולהקשיב לקולות מבפנים. ולא מבחוץ. לפתח ראיית לילה לתנאים קשים. לדעת מתי כדאי לקבל עצה, ומתי לסמוך על החושים. לתת לבטן להוביל – אבל לא לוותר על האקסל. לסמוך על עצמך שגם אם הסתבכת – את זו שתמצא את הדרך להינצל.


השנה למדתי לסמוך על עצמי. לא, זו לא אדישות. זו עדיין אני, שפורטת על מיתרי הסקאלה, פשוט יותר בעדינות. אני עדיין מתרגשת, עדיין לפעמים, לא יודעת את נפשי מעצבים. אבל משהו בי נרגע. לא נחה על זרי הדפנה, אבל גם לא מתאמנת לאיש הברזל. כי זה לא בשרירים. זה בסנטר שמתרחב, שגדל בפנים. להישען על העוגן, שלא מחוץ, אלא בתוך.

זו אני, לומדת לסמוך.


11 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page