אני זוכרת את היום שגיליתי שאני תחרותית. זה היה בגיל 27, שזה גיל מאוחר להבין משהו ככ בסיסי על עצמך, אבל לא מאוחר מדי.
אני זוכרת איך מאיה, המנהלת שלי דאז, אמרה את זה בביטחון ששמור רק לדברים שאתה אומר על אנשים אחרים: "את תחרותית, ברור". היא לא אמרה את זה כמשהו רע. או טוב. פשוט עובדה. עובדה כמו שאני מטר שישים ואחד, או שהשמש זורחת בבוקר.
אני זוכרת את ההפתעה, תחושה מוזרה. אכזבה שמא מאיה לא קלטה אותי כמו שחשבתי, מעורבבת בהתרגשות, שאפשר עוד להפתיע אותי עם דבר שלא נברתי בו.
אני זוכרת שהתנגדתי- "אני?? הכי לא תחרותית. בדיוק להפך".
מאיה לא התרשמה ונצמדה לעובדה החדשה שצצה לה באישיות שלי: "את הכי תחרותית. את כל כך תחרותית, שאם את לא בטוחה שאת עומדת לנצח, את פשוט לא נכנסת למשחק".
"אז איך את מסבירה את זה שעזבתי דברים שאהבתי כי שנאתי את התחרות?"
"את לא שונאת את התחרות, את פשוט שונאת להפסיד", מאיה אמרה. "ידעת שיש סיכוי שלא תהיי הכי טובה, אז פשוט עזבת למקום שבו את מנצחת עוד לפני שהתחרות התחילה".
ואז זה נפל. הרגע הזה שאתה מריץ את כל החיים שלך לפי פרדיגמה חדשה זה רגע מיוחד. התפיסות שלנו לגבי עצמנו הן כמו שלד העצמות של הדימוי העצמי שלנו. אם משנים משהו אחד, הסדר של הכל מתערער. אבל כשהופכים כל אבן מוצאים דברים. גם תשובות למשוואות עם נעלמים רבים מדי ששמנו בצד.
לפני שבועיים בסיני שיחקנו שם קוד. אנשים שלא הכרתי אמרו שאני רצינית מדי, שזה רק משחק. ואני לא התרגשתי. הרמתי את הראש מהלוח ואמרתי: בשבילי זה לא רק משחק. אני רוצה לנצח.
אני תחרותית. אני זוכרת שאחרי שיצאתי מהישיבה ההיא עם מאיה כאילו אני בוחנת את הדמות שלי במראה עם שמלה חדשה. זה יפה לי? זה לא? מה זה אומר? הרי אנשים תחרותיים תמיד היו "האחרים", ופתאום אני מגלה שכל הזמן הזה שיחקתי בקבוצה השניה, ואפילו לא ידעתי.
תחרותיות זו חוזקה עם מוניטין גרוע. אבל היא לא יותר גרועה או יותר טובה מכל חזקה אחרת. היא רק עוד דרך להגיע למקום שאליו אני באמת רוצה להגיע.
יש לה גם צדדים אפלים, אבל היי, לאיזה מטבע אין?
התחרותיות היא הווייז הפנימי שהסליל אותי אל כביש ללא פקקים. למסלול הכי טוב בשבילי, שבו אני מתמודדת המון, אבל יותר עם הצלחה ופחות עם כישלון.
היא מצפן שהחץ שלו ממגנט אותי לעולמות שהכי שלי. ואני מאוהבת בה.
לפעמים היא גורמת לי להיות קשוחה מדי. לפעמים היא גורמת לי להתנהג בילדותיות.
אבל רק בזכותה עברתי את השבוע האחרון. שלא היה אפשרי אבל הפכתי אותו לאפשרי. כי אם יש משהו אחד שאני יותר שונאת משאני אוהבת מלנצח, זה להפסיד.
אז ניצחתי.
コメント