top of page
חיפוש

היום יום הולדת

מעולם לא החזקתי בעבודה יותר משנתיים. ממלצרות ועד צה"ל ועד עבודת החלומות שלי. שנה ו-10 חודשים ולא יום אחד מעבר.

יש לי מוניטין של בן אדם מתמיד, אבל מי שיסתכל מקרוב על קורות החיים שלי יגלה שיש לי קוצים בתחת עם חשד לקושי להתחייב. עטפתי את זה בהגדרות נאורות והסברים רציונליים, וזה שכנע. אבל ביני לבין עצמי היתה דאגה. לא משנה כמה אני מתקדמת, כל הזמן יש תחושה שזה לא מספיק. שצריך איזה הלאה.


השנה 2020, בטרמינולוגיה של תחילת עשור יש לי קריירה מושלמת. אבל בפנים אני מרגישה שמשהו חלול. אני מתקשרת לאבא שלי ושואלת אותו, תגיד אבא, לאן זה הולך? הוא לא ממש מבין.

עובדים ועובדים ואז מה אמור לקרות? הוא חשב, וחשב, ולא ידע מה להגיד.

אחרי כמה ימים הוא התקשר אלי ואמר, אין לי תשובה טובה יותר. זה פשוט החיים.

קשה לי להסביר כמה התשובה הזו אכזבה אותי. הפחידה אותי. לאבא שלי יש תשובה להכל.

פשוט החיים? כן, החיים. זה הולך לאן שתקחי את זה אבל בגדול, זה מה שזה.

היו לי ציפיות יותר גבוהות מהחיים, אמרתי לו, והוא אמר, אני מצטער נוצ'. אין לי איך לעזור הפעם.


מחר אני חוגגת שנתיים ל Ask Q ושנתיים באסקיו, ואלה שני דברים שונים.

בשנתיים האחרונות אני מרגישה כל רגש אפשרי. אהבה שלא ידעתי שקיימת. וגאווה מטורפת.

ובדידות שלא ברא השטן. הכל הרגשתי, מקצות האצבעות ועד גזע המוח. האור בארבעת החדרים של הלב שלי דולק נון סטופ. בדיסקו מוד. המתוק והמר, היפה והרע והמכוער, פגשתי את עצמי בכל הפינות, בכל המעברים, טעמתי את כל הטעמים. והכל באקסטרים.

הכל קרה, על הדבש ועל העוקץ, הכל מלבד הטעם החמוץ של הריקנות. לא זוכרת איך מרגיש השעמום. והפחד שאולי זה כל מה שיש. והשריפה של ההחמצה. בשנתיים האחרונות שאלתי אינסוף שאלות אבל אפילו פעם אחת לא שאלתי: זה מה שאני רוצה?

כאילו שנגמרו החיפושים, במובן הטוב של המילה. מחסום השנתיים נשבר. כשזה זה, זה זה, תמיד אומרים. לפני שנתיים הרגשתי כמו עכבר במבוך. כעסתי שאני מצפה ליותר מהחיים. ובשנתיים האחרונות אני יודעת שאני חיה אותם. על הורדים ועל הקוצים.


תודה אסקיו שלי, על שעות נוספות של עצמאות. על שעות נוספות של משמעות. של סיפוק. של התרגשות. של ביטחון עצמי. של ביטחון כלכלי. תודה על ההזדמנות לעשות טוב לאחרים. על ההזדמנות לעשות משהו בעולם הזה, בגלגול הזה, משהו ששווה לזכור. שינית את חיי מקצה לקצה. גרמת לי לקום כל בוקר בהתרגשות ממה שיגיע. וללכת לישון בידיעה שזו רק ההתחלה.

נכון, עדיין אין לי מושג לאן זה הולך. כל יום מחדש, לוקחת עוד פניה. נופלת על הרגליים, מטפסת על עוד סולם. אבל זה כל הכיף. כי לאן שזה לא ייקח אותי - זו הדרך הכי יפה בעולם.

34 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page