top of page
חיפוש

איך פיתחתי חוסן - חלק א'


אני חייבת לצה"ל את כל הרגעים הכי טובים שלי וגם את הכי גרועים שלי. אבל מה שבטוח, אני חייבת לו את החוסן שלי.


הסיפור שלי מתחיל ב2010. נכון שחייתי 20 שנה קודם, אבל הסיפור שלי לא באמת התחיל, כי עד אותו אוגוסט 2010, מעולם לא נכשלתי.


אני לא אומרת את זה כי אני מנסה להשוויץ, להפך. זה כישלון שלא ידעתי מה זה כישלון. העברתי 12 שנות לימוד, 10 שנים כמוסיקאית, הסתובבתי בעולם הזה, אבל כנראה שאיפשהו בטעימות של החיים פספסתי את טעמו המר וההכרחי של הכישלון.


השנה 2010 ואני מקבלת את התפקיד הכי טוב בהשלמה לקצונה. אבל מרוב שעפו עלי, בלב חשבתי שעבדתי עליהן, על המפקדות שלי. הן לא מבינות כמה אני בעצם לא יודעת כלום. בטח לא להיות מפקדת.


טל בן שחר מכנה את התחושה הזו "אושר שלילי". כשאתם מצליחים במשהו, הפחד מכישלון ככ גדול שבמקום להיות מאושרים מההצלחה, אתם בחרדה עצומה ממה שעתיד להגיע וכל מה שיש לכם להפסיד. אולי אתם לא האדם שכולם חשבו שאתם?


היו הרבה רגעים קשים בשנה ו-7 החודשים בהם הייתי קצינת ההדרכה של הצנחנים, אבל אני חושבת שדווקא הרגע הכי שמח, בו סוף סוף עזבתי לתפקיד אחר, היה הקשה מכולם.


היה לי חלום להיות מפק"צית בבה"ד 1. ידעתי שאני טובה בזה. זה גם היה אינטרס משותף של כולם שאעזוב. אבל לפני שיצאתי למיונים מישהו מהשלישות לקח אותי הצידה ואמר לי שהמפקד שלי העביר עלי חוו"ד נוראי. שתבינו, יש 0.0001 סיכוי להתקבל עם חוו"ד מושלם. אז עם אחד גרוע, בגדול, חבל על הנסיעה.


אבל כן התקבלתי לפקד בהכנה לקצונה. היום שאני לא אשכח בחיים. הייתי בעיצומו של טופס טיולים יוצא והתכנית היתה לתפוס טרמפ עם המג"ד ליעד הפיקוד הבא שלי, צריפין. ברגר קראו לו, אנחנו הקצינות קראנו לו גסטון, כי הוא היה מה שנקרא היום, דוש. כדי לסיים את הטופס הייתי צריכה לעלות על מט"ש אבל בדיוק כשהייתי אמורה להיכנס להישפט המג"ד הלך לאכול.


חיכיתי שיחזור, ואחרי ששפט אותי לקנס של 500 ₪ (המון לחיילת לפני 10 שנים) אבל מילא, את הנשמה לקחתם לי, מה זה עוד 500 שקל?


הלכתי לסגור מעגל בשלישות, מוכנה להעביר דף, יצאתי לכיוון החניה וגיליתי שברגר נסע בלעדי. הוא פשוט השאיר אותי שם, בבסיס ליד קריית גת, עומדת עם התיק על הגב, על א'. מושפלת יותר ממה שהייתי בכל השנה ו7 האלו עד אותו רגע. איחלתי למפק"צית בהצלחה מה שנקרא. ואני איחלתי לו שיום אחד מישהו יעשה את זה לבת שלו.




אני זוכרת איך נכנסתי לשלישות ונשכבתי על הרצפה ובכיתי, שאני רק רוצה ללכת. אני רק רוצה הביתה. מה שלא ידעתי, זה שעוד כמה שנים אני עומדת להודות לו. על הכל.


המשך יבוא



26 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page