אולי חלקכם, חושבים שזה קצת נייס. בסך הכל תופעה שמעידה על מצוינות. בסתר ליבכם אתם מתרצים, זה כואב אבל כאב נעים, כמו שרירים תפוסים אחרי אימון טוב. מה רע בלהיות פרפקציוניסט? אני מבינה, גם אני כזו. אבל בואו נעצור רגע ונאתגר את המחשבה הזו: האמנם? מה אנחנו מפסידים מלחיות עם תסמונת המתחזה?

​

1. הצלחות הן דבר נפלא, למה שלא נהנה מהן?
לעבוד קשה ולחוות הצלחה זו אחת מהנאות החיים. כל עוד התסמונת משחקת לכם בראש, אתם עובדים קשה אבל בסוף, במקום לרקוד את ריקוד הניצחון – חווים חרדה. תקצרו את הפירות ותשתו את מיץ הרימונים הנפלא הזה. חיים פעם אחת.

2. אתם מכורים ולא, אתם לא יכולים להפסיק מתי שתרצו.
"רק עוד הצלחה אחת ואני אאמין!" בסדר. רק עד שאכטה אחת ו... זה לא באמת עובד ככה. כשנכנסים למעגל ההתחזות הצורך שלנו בהצלחה הוא מפלצת שלעולם לא שבעה. אנחנו מוכרחים להצליח כדי שלא "יתפסו" אותנו - אבל כשאנחנו כבר שם אנחנו לא משייכים את ההצלחה אלינו.

3. נבואות מגשימות את עצמן.
זה לא סוד שנבואות נוטות להתגשם, אנחנו מתכווננים כלפיהן ולמילים שלנו יש כוח. אם תמשיכו לומר לכולם שאת לא באמת מקצועית בעבודה פשוט המשימות שלך קלות ואתה לא באמת יודע לבעוט הגול הזה היה חד פעמי - העולם יתחיל להאמין לכם. ואתם באמת תהפכו להיות.. לא.